ולא נולדתי מתקשרת. לא הייתי מדברת עם ישויות בתור ילדה.
לא הייתי רואה נפטרים ולא הייתי מקבלת מסרים.
הייתי פשוט … ילדה רגילה.
ואם תתני לי רגע לשתף אותך,
אני רוצה לספר לך שלפני ארבע שנים עברתי פרידה קשוחה
מאלה שמשנות לך את כל מסלול החיים
מאלה שאחריהן את עוברת דירה,
משנה את העיסוק וצובעת את השיער לאדום.
אז כל אלה קרו לי (מינוס השיער האדום, אני הלכתי לבלונד דווקא)
והחיים שלי השתנו. הכל התערער.
והתחלתי לשאול שאלות.
שאלות שאולי גם את פעם שאלת - ״האם הכל היה אשליה?״
״האם דמיינתי?״ ״האם זה באמת נגמר?״
אבל הפעם התשובות לא הגיעו מבחוץ.
אלא הן הגיעו מבפנים.
ובהתחלה זה היה מוזר.
כי הייתי רגילה לקבל תשובות מבחוץ -
מתקשרות, קלפי טארוט, העולם …
ופתאום התשובות לא הגיעו מבחוץ,
לא מספר, לא מקורס, לא מהמורה הרוחנית.
מבפנים. מתוכי.
והתגובה הראשונה שלי הייתה פחד.
לחשוב שאני מדמיינת.
שאני אולי הוזה. שזה לא אמיתי.
אבל משהו בזה לא נעלם.
להפך. עם הזמן זה רק הלך והתחזק.
וזה היה כל כך מדויק, כל כך אישי, כל כך “אני”, שלאט לאט התחלתי להבין:
זה לא דמיון. זה הקול שלי.
הקול של הנשמה שלי.