השעה 02:13 בלילה.
אני יושבת על הרצפה בחדר שינה. האורות בכל הבית כבויים.
הטלפון לידי. ואני בוכה.
זה לא בכי יפה.
זה מהסוג הזה של הבכי שאף אחד לא רואה.
הסוג שמשאיר אותך מותשת אחר כך. ריקה. עם כאב ראש מציק.
כאילו מישהו הוציא לך את כל האוויר מהריאות.
רק לפני שבוע נפרדנו. ופתאום כל החיים שהכרתי בארבע שנים האחרונות הפסיקו להרגיש הגיוניים.
וזה הזוי … כי אני הייתי אמורה לדעת מה לעשות.
הרי אני תמיד זו שנותנת עצות לאחרים. זו שיש לה את כל התשובות.
שמחזיקה אחרים. שמבינה. שמוצאת פתרונות להכל.
אז למה דווקא עכשיו… אני לא מצליחה להבין את עצמי?
כל החברות שלי יודעות מה נכון בשבילי. לפחות ככה זה מרגיש.
"תשחררי."
"תמשיכי הלאה."
"תפתחי דף חדש."
"זה לא היה אמור לקרות ביניכם."
"מחכה לך משהו טוב יותר."
אבל בפנים? שום דבר לא ברור.
אני לא יודעת מה אני מרגישה. לא יודעת מה אני רוצה. לא יודעת מה נכון לי.
ובפעם הראשונה בחיים … אני לא סומכת על עצמי.
נכנסתי לטיקטוק .. עוד סרטון של פותחת בקלפים.
אולי זה סימן? אולי זה לא נגמר?
ת׳כלס אני מבינה שאני פשוט רוצה שמישהו ייתן לי תשובה.
שמישהו יגיד לי שזה לא נגמר. שיש עוד המשך. שיש עוד סיכוי.
כל מילה בספר היא סימן בשבילי. כל פעם שאני מסתכלת על השעון ורואה 11:11
בכל פרפר לבן שאני רואה עובד מולי, בכל נוצה שנוחתת לי בסלון.
מה אני מפספסת? מה אני לא רואה? למה זה כל כך כואב ומתי הכאב הזה יסתיים?
זה מרגיש כאילו הכאב הזה ימשך לנצח.
אין לו סוף.
זה הדבר הכי כואב ונורא שחוויתי בחיים. ואולי הדבר הכי קשה פה הוא .. שאיבדתי את עצמי בתוך זה.
שאני כבר לא מוצאת את הדרך החוצה. ואני רק צריכה שמישהו יגיד לי:
״לירון .. יהיה בסדר. את תראי. הנה מה שאת צריכה לדעת עכשיו״
שמישהו יקים אותי מהדבר הזה ויראה לי שזה עוד יהיה בסדר. שזה לא נגמר.